אבא וילדים-סיפור מהחיים על רקע בית אבות

14/2/2017

להלן מובא תמצית סיפור אמיתי אשר פורסם בעלון תורני "הידברות" בשמו של הסופר חיים ולדר לפני כשבועיים.

"אני כותב אליך מחדרי בבית אבות בו אני מתגורר בשנים האחרונות,העולם הוא עולם הקשישים אשר עברו את כל מה שהם צריכים לעבור בחיים וניתן לומר עליהם "אנשים שעתידם מאחוריהם". עולם זה לא שונה מאד מעולם הצעירים אך ההתמודדות הינה קשה יותר כי המצב הכלכלי לא קל,תחרות,קנאה,בריאות לקויה,גוף שבוגד בך,תחושה שהחיים כביכול נטשו אותך,מעין אכזבה מהדרך בה מסתיימים חיים מפוארים ועם זאת פחד נורא מהסוף הבלתי נודע. מנגנוני ההגנה נחלשם,הווה אומר שפחות חשוב להרשם ולנהוג בנימוס,ולכן מה שנשאר הוא המידות הבסיסיות של האדם שעליהן הוא עובד במהלך חייו. במילים אחרות מי שאהב כבוד והסתיר זאת כעת לא יסתיר,כעסנים לא יטרחו לצעוק רק בחדרי חדרים,אנשים גסי רוח לא ישימו מחסום לפיהם. לעומת זאת אנשים עדינים ונאצלים יתגלו במלא נאצלולם,ישפיעו אהבה,ולא יטריחו את הצוות כל העת בבעיות המציקות להם ויסבלו הכל בחשאי. בית האבות הינו מעבדה אנושית שחושפפת בתנאי אמת את האדם בדיוק כפי שהוא ללא כחל וסרק.

ישנה אמירה מקובלת ב"הילדים שלו זרקו אותו לבית אבות". אולי בעבר האמירה הזאת היתה נכונה,אולם כיום אני חייב לומר שקשישים רבים מעדיפים להתגורר בבית אבות כי הוא למעשה בית מלון שם מקבלים את הארוחות בזמן ומספקים שעות בילוי וחברה. הקשישים זקוקים מאד לחברה יותר מהצעירים כי אינם עובדים,דווקא הקשישים הם הבודדים בבני אדם גם אלה שילדיהם מכבדים אותם מאד.

במשך למעלה מ-50 שנה הייתי נשוי לרעייתי הראשונה,נולדולנו שבעה ילדים,חתנו אותם בכבוד והנכדים הופיעו זה אחר זה היה זה אושר מושלם.ואז אשתי חלתה במחלה הנוראה ,לוויתי אותה כל הדרך עד הסוף,ראיתיה הולכת ונמוגה מול עיניי עד שנעצמו עיניה לנצח כשהיא מוקפת בבעלה וילדיה האוהבים.

אין אשה מתה אלא לבעלה,חשתי זאת על בשרי,בעיקר לנוכח הקשר המיוחד שהיה לנו.נשברתי,לא היה טעם לחיי,הסתגרתי בביתי ולזכות ילדי ייאמר כי הזמינו אותי אליהם ללא הפסקה וכיבדו אותי בצורה המקסימאלית,לאחר תקופה של שלוש שנים,הסכמתי לשמוע על פרק ב אחרי מספר הצעות שלא התאימו לי,הציעו לי אשה שהתאלמנה לפני שבע שנים,נפגשנו מספר פעמים והחלטנו להתחתן. היא הביאה המון אושר לחיי,אמנם היתה שונה לגמרי מרעייתי הראשונה,אך בגלל אופי המתחבר לכל סוג של בן אדם מצאתי בה אשה מושלמת. בעצם שבתילחיים בכל המובנים,רגשתי חי מבלי לפגוע בזכרה של רעייתי או בזכרו של בלעה,אבל עם ילדי זה לא הסתדר מהרגע הראשון.

הילדים הסתכסכו עמה,החרימו אותה,ריכלו עליה,ואף התעמתו אתה פנים אל פנים.תליתי את האשמה בבתי הבכורה,שכיום היא עצמה סבתא לנכד. קרה לה מה שקורה לילדים יתומים קטנים המתקשים לקבל את העובדה שמישהו ממלא את מקום אחד ההורים שנפטר,הם מתנכרים מורדים ופוגעים.לא חשבתי שזה קורה גם אצל מבוגרים,והסתבר לי שאצל מבוגרים יש הכח והתבונה לפגוע.בתי לא הסתפקה לשנוא אותה אלא סחפה את כל ילדיי לתעב אותה,כך נוצר מצב שילדיי מתנכרים אליה,צוחקים לה,מתעלמים ממנה ברחוב ופוגעים בה הצורה שאינה ניתנת לתיאור. ואלה הם ילדיי שהכרתי אותם טובים,מחונכים ומקסימים. בלשב מסויים הם הצליחו לשכנע אותי על נקודה מסויימת שרעייתי לא צדקה בה,ואכן היה מקרה כזה שנהגה לא כראוי באחת הבנות,הערתי לה על כך והתגובה שלה היתה נוראה: היא פשוט הודיעה שהיא עוזבה ועזבה.

ישבתי בבית ,בודד ועצוב,בכיתי ימים ולילות,ואז התקשרתי אליה והתחננתי שתחזור חשתי שחיי אינם חיים בלעדיה. בתחילה היא היתה קשוחה ולא הסכימה לשמוע,אחר כך התנתה זאת בכך שנלך לייעוץ.וכך פנינו,אנשים בני שבעיםושש,לייעוץ נישואין. היועץ דיבר עם הילדים שכבר היו גדולים בעלי משפחות בעצמם,יחד וללחוד וניסה לעשות סדר. הוא לא הצליח,ואז פנה הוא אלי באלו הדברים: " אתה במלכוד רציני,עליך לבחור בינה ובין ילדיך,אחרת פשוט זה לא יסתדר,הילדים שלך עם כל הכבוד להם הולכים כעוורים אחרי הבת הבכורה. היא דומיננטית וסוחפת אותם לכיוון שלה,הם באמת מאמינים שהתחתנת עם אשה רעה".ומה אתה חושב"? שאלתי."אני חושב שמעולם לא הגיעה אלי אשה כל כך אצילה ומיוחדת במידותיה לייעוץ נישואין.הבעיה היא בהם ולא בהאני אומר לך באופן חד משמעי,היא ניסתה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי להתחבב עליהםתוך כדי השפלה ממש,אבל הם סימנו אותה. פגשתי אנשים שהולכים אחר רגשותיהם מלי להתחשב בזולת,אך מעולם לא פגשתי אנשים כל כך אינטלגנטים ועם זאת כל כך אטומים.ולא שהם אטוים לכל דבר,אולם בנושא שלה הם פשוט לא שישמעו לאיש,לכן אתה צריך לבחור.מה"מה אתה מייעץ לי לבחור" ? שאלתי."זה קשה,שרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה" אמר,מצד שני יש לך שבעה ילדים ועשרות נכדים איך תוכל לוותר עליהם".

חזרתי לביתי שבור,הסתגרתי בביתי ,שלושה ימים לא עניתי לטלפונים, לאידעתי מה לעשות. ביום השלישי הגעתי לכלל החלטה: התקשרתילאשתי והזמנתי אותה לצאת לאכול במסעדה. ישבתי והסברתי לה בפתיחות מה שאמר לי היועץ ואת הבחירה הקשה שהוא אמר לי לעשות. "ומה בחרת" ? היא שאלה והיה מתח בקולה."בחרתי בך" אמרתי. "אני שלם עם ההחלטה הזאת,נתתי להם כל מה שהם צריכים,כעת אני צריך לדאוג לעצמי". "אבל לדאוג לעצמך זה אומר גם להיות בקשר עם ילדיך"-אמרה. "לכן לקח לי שלושה ימים לחשוב ולהגיע למסקנה שעם הכל,את השמחה,את זו שמביאה לי,לעולם לא אוותר עלייך". אשתי בכתה מהתרגשות,וכשסיימה למחות את דמעותיה אמרה לי:"אבל אתה יודע,שעם כל מה שעשו לי ילדיך אינך יכול לחיות בלעדיהם"."זה נכון,בניי,כלותיי,ובנותיי דאגו לי לארוחות חמות,לתרופות וללווי רפואי במסירות רבה,את זה לא ניתן לקחת מהם. אני הייתי זקוק ללווי הזה,מכיוון שאיני בקו הבריאות.

סיפרתי לה על הרעיון שהתגבש אצלי בשלושת הימים האחרונים. "אני אמכור את הדירה שלנו,אנו נתגורר בבית אבות,שם ידאגו לנו לארוחות,לתרופות,ולשירות רפואי צמוד,ואנו נזדקן יחד ללא הפרעות". היא הסכימה מיד,וזו הסיבה שאנו כאן בבית אבות כבר עשר שנים מזדקנים יחד ומאושרים.

אשתי ואני לא בריאים,וכאן בבית האבות מטפלים בנו במסירות ודואגים לכל  צרכינו כולל תעסוקה וסיפורים. באשר לילדינו ,תתפלא,הם באים לכאן לבקר ולהיות אתנו,הם הרגישו רע מאד עם ההחלטה שלי,והשלימו עם המצב. כיום הם מנסים לתקן את מה שקלקלו. הם יודעים איך לכבד את אשתי. חסר להם שלא.

עד כאן הסיפור ויש המון תובנות לכל אחד.

הסיפור הזה זועק לשמיים כיצד הילדים בני המשפחה אינם רואים וחווים את ההורה ואת צרכיו וסבורים שהם יודעים מה טוב להורה ומה לא טוב עבורו. איפה "כבד את אביך ואת אמך" ? לו היו מתיעצים עם יועץ מקצועי המומחה לגיל השלישי ודאי שהיו מקבלים תובנות אחרות,רבים אינם יודעים שאיכות החיים ותוחלת החיים בבתי אבות ובדיור המוגן גדולים לאין ערוך מאשר בבית או בקהילה. יש אינטרסנטים המכפישים את בתי האבות ואת הדיור המוגן ,ולא היא. ראו כמה מרוצים הזוג לעיל מההחלטה שלהם וזהו סיפור אמיתי של החיים.רבים אינם יודעים כיצד להיכנס לנעליו של הקשיש ולהרגיש את מצוקותיו ולעזור לו. הם רואים את הקשיש ואת צרכיו במשקפיים של צעירים ממנו. יש טעויות רבות שהילדים בוחרים מסגרת דיור לא מתאימה לקשיש מבחינה חברתית,סוציואקונומית,רפואית וסיעודית ואז שכרם יוצא בהפסדם. כי הקשיש ירצה לברוח מהמקום שאינו מתאים לו ,ויותר אל יצפו שהקשיש ירצה אי פעם להיכנס למסגרת דיור למרות שכעת זה הכרחי ונחוץ לו מאד.

ראו כמה צער, הילדים המתוארים בסיפור לעיל ,הסבו לאביהם הטוב שנתן להם וגידל אותם במסירות נפש ואיזו אכזבה הוא נחל מהתנהגותם. איני יודע כיצד יכפרו על התנהגות זו.מה הוא יספר לבני גילו על ילדים למרות שלא כל הילדים כמובן מתנהגים כך ,אבל זה מחלחל ויוצר דיעה קדומה.

אספר לכם סיפור אמיתי אישי. במהלך עבודתי בייעוץ לבני הגיל השלישי פגשתי משפחה אשר אם המשפחה ,אשה בת כ-80, שוכבת במיטתה ללא ניע רב שעות היממה כיוון שהיא מגובסת על רקע נפילה ושברים בקרסול.בעלה ושלושת ילדיה אינם יודעים כיצד לטפל בה ולכן זימנו אותי לייעוץ. הסברתי להם שמצב כזה מחייב להעביר את הקשישה לבית אבות למשך תקופה קצרה של חודש או חודשיים לפחות על מנת שתקבל שיקום,פיזיוטראפיה, כדי שתוכל ללכת על רגליה ולא להזדקק לעזרה מהזולת, בנוסף מצב שכיבה כזה מאפשר התפתחות של פצעי לחץ במיוחד שהיא סוכרתית. הבית הזה אינו יכול להיות בית סיעודי. הבעל הבין זאת והיה מוכן למהלך אולם חלק מהילדים מושך לכיוון אחר דהיינו להשאירה בבית. להוסיף שאין כאן בעיה כלכלית והבעל מוכן לממן זאת בלא שום בעיה.יצויין שהאשה אינה מביעה דיעה,חסרת אונים.

אומר לכם בצורה מאד בוטה כי ייתכן מאד שחלק מהילדים חוששים מירידת מיפלס החסכונות של ההורים אם אחד מההורים או שניהם  ירצו להיכנס למסגרת דיור. הירושה שלהם תקטן.מאד ייתכן שחשש זה נמצא בתת ההכרה של הילדים ולא ערים לכך,ייתכן כי לא ערים לכך שגם ההורים חושבים על כך .

סיבה נוספת שאם ההורה יעבור לבית אבות אזי הבן או הבת יחושו שהטיפול שהם מטפלים בהורה לא היה  טוב  וזו תחושה של הודאה בכשלון והמטפל ודאי אינו אוהב לחוש זאת.

בברכה

דוד

"יד לקשיש"

הפוסט הזה פורסם בתאריך בית אבות, חדשות בעולם בתי האבות בישראל. קישור קבוע.

סגור לתגובות.