דיור תומך משלים או בין בריאות לחולי חלק ב'

הדוגמאות למצבים שהם מחלה ולא תהליך הזדקנות נורמלי הן רבות. מי מאיתנו לא מתלונן לפעמים על הפרעה בזיכרון? עד כמה הירידה בזיכרון אכן תואמת לגיל? האם זהו בכלל הסימן הראשון לדמנציה? אולי זהו בכלל דיכאון שנותן את ביטויו בפגיעה בזיכרון ואם נטפל בו נפתור גם את בעיית הזיכרון? האם הרצון לישון כל הזמן אכן נובע מעייפות "של הגיל" הוא האם הוא אולי בעצם ביטוי לדיכאון? האם הירידה במשקל היא ירידה במסת גוף נורמלית לגיל, או שאולי היא נובעת מחוסר תיאבון, תזונה לקויה ואפילו תת תזונה?

משחק תפקידים חדש

הרתיעה (או ההכחשה) היא כאמור כפולה. ההורה מרגיש ש"משהו" לא בסדר, אבל גם בינו לבין עצמו אינו מודה בכך ומנסה להתעלם, להכחיש. לספר לילדים? בוודאי שעל כך אין מה לדבר: "הם עסוקים, יש להם בעיות משלם, הם גרים רחוק," ועוד ועוד. מנגד, הבן או הבת לעיתים כלל לא שמים לב שמשהו לא בסדר, וגם אם כן, הם אינם ממהרים לעשות מה שנראה לכאורה כהתערבות בחיי ההורים ופגיעה בעצמאותם. ההכרה בצורך לעזור ובעצם להשגיח על הורה אינה צעד פשוט לשני הצדדים. מדובר כאן למעשה בחילוף התפקידים ילד- הורה. "הילד", אותו אחד שעד לא מזמן היה באחריות ההורים, מחויב לקחת על עצמו את תפקיד האחראי, ואילו ההורה עלול להרגיש שהוא מאבד עכשיו מסמכותו כאשר מפקחים על צעדיו, מי יותר מי פחות.

בדיעבד, הסימנים המקדימים קיימים, ואולי המינוח הנכון יותר יהיה "אותות אזהרה". בדרך כלל יהיו אלה דברים קטנים שנראים לא חשובים. הזיכרון יהיה כמעט תמיד הנושא הראשון- אבא או אמא, שתמיד היו בעלי זיכרון "פנומנלי" פתאום שוכחים שמות, שוכחים היכן הניחו דברים, חוזרים על סיפורים שכבר סיפרו, שואלים אותן שאלות שוב ושוב, "מחפשים" מילים באמצע משפט. האם זה הגיל, האם אין מה לעשות?

הבית אולי כבר פחות נקי מבעבר, הבגדים אולי מוכתמים, לא משהו מאוד בולט, אבל בוודאי לא נקיים, אצל מי שהיה ידוע כקפדן בכל הקשור לניקיון. הילדים מוזמנים פחות לארוחות ערב, במקרר רואים פחות אוכל מבושל ויותר מוצרי מזון שפג תוקפם, או לעיתים אפילו מקרר ריק, שומעים סיפור כבדרך אגב על סיר אוכל שנשרף כי שכחו לכבות את הגז.

המשך המאמר בשבוע הבא

הפוסט הזה פורסם בתאריך דיור מוגן, כללי, משפט וזיקנה. קישור קבוע.

סגור לתגובות.