גם בבית אבות החיים הם חומר טוב חלק א'

מה תורמת יצירת הסיפור לאדם מלבד התוצאה הסופית? ניצה אייל, פסיכולוגית ממכון "צמתים", מסבירה שכתיבת סיפור חיים, "זהו תהליך שבו יש לנו לאן להסתכל. אנחנו מצליחים לראות מבנה או תבנית עם משמעות, מובן או תכלית. הסיפור משרת את התהליך, זה לא תיעוד. אנחנו לא היסטוריונים, אנחנו מופקדים לתת משמעות לחיינו. כשיש פרספקטיבה, אני מסוגלת לראות דברים בפרופורציות ובהשוואות, להבין את היחסיות והשוני של הדברים. מה שנראה פעם איום ונורא, יכול להיראות לי עכשיו כדלת חדשה שנפתחה. ההבנה הזאת היא בדיעבד חלק מהאוטוביוגרפיה, הסיפור, הציור או השיר".

אייל כמטפלת מעודדת מאוד את התהליך, מפני שלדעתה אם הסקירה לא נעשית בכפייה או כ"חפירה" בעבר, היא משרתת את ההווה. למרות שלא מדובר בתיעוד, לסיפור או ליצירה יש תפקיד בקשרים הבין-דוריים ואייל מדה אותה למקל שמועבר בין הרצים במרוץ שליחים. "ההעברה חשובה", אומרת אייל, "כי כשאנחנו על סף הכיליון הפיזי, הסיפור יישאר בזיכרון, בציור או בסיפור".

 האם החשיפה הזאת יכולה לגרום דווקא לכאב? אייל: "אם יש בתהליך משהו שפוצע, התהליך לא שירת. זה קורה בחלק לא גדול מהמקרים. אולי האדם נקלע לסדנה הלא נכונה, למטפל הלא נכון, אולי משהו באישיות מקובע ופוצע. זיכרונות לא אמורים להכאיב, הם אמורים ללמד ולנחם, לחזק אותנו בהווה, לא לגרור אותנו למצולה של כאב שתטביע אותנו".

הכתיבה כאמצעי להתבוננות

חוה רימון, עורכת, מו"ל ומייסדת המגזין "חיים אחרים", מעבירה סדנאות שהמשתתפים- או בעצם המשתתפות- מספרות בו את סיפורן באמצעות כתיבה או ביטוי אמנותי אחר.

 כתיבת סיפורי חיים שלא למטרות רווח או פרסום קיימת כבר כמה שנים. כיצד נולד הרעיון של הסדנאות שמשלבות גם ביטוי אמנותי?

רימון: השורשים של הרעיון הם הרבה יותר עתיקים ומעוגנים בתובנה שמלווה את חיי כבר הרבה שנים, תובנה שהגיעה מתוך מגע החקר האישי שלי בשלושים השנה האחרונות: בעצם אנחנו חיים רק מקטע אחד של סיפור חיינו, אותו מקטע הוא הסיפור שאנחנו מספרים שוב ושוב לעצמו ולעולם וגם חיים אותו, והסיפור הזה קובע את איכות חיינו, את מהות חיינו, את גורלנו ואת ייעודנו.

המשך המאמר בשבוע הבא

הפוסט הזה פורסם בתאריך בריאות פיזית של הקשיש, הפרעות נפשיות וקוגניטיביות, משפט וזיקנה. קישור קבוע.

סגור לתגובות.