בגיל הזהב מגלים שהחיים הם חומר טוב חלק ג'

"יש להן צורך בלתי נדלה להתקרב לעצמן ברמה הרגשית. יש להן צורך גדול להבין את הצד הפסיכו-רוחני, לפצח חידה שלגברים יש פחות צורך בפיצוחה".

רימון מקיימת בשיתוף עם מירה אמיר, תרפיסטית באמנות, סדנאות שמצרפות לכתיבה אמצעי ביטוי אמנותיים. "הצורך הנפשי או הנשמתי שלנו הוא להתבטא ולדבר בכל השפות העומדות לרשותנו: שפת אם, שפת גוף ושפת הנפש", אומרת רימון. מירה אמיר מוסיפה: "כשאנחנו יוצרים אנחנו מדברים בשפה האמנותית. לא נדרש נרכש כלשהו. המגע עם החומרים והעשייה איתם הם יכולת טבעית ומולדת לאדם מאז ומעולם. אנחנו משרבטים בקו, מציירם בצבע, יוצרים צורה מחומר. כך מתעוררים הדימויים הפנימיים העולים מתוכנו החוצה ונחשפים עבורנו. הדימויים הם חלק מחוויתינו מוקדמות, ורבות ממחשבותינו הטרום-מילוליות הם דימויים. התפיסה הוויזואלית מקדימה את היכולת שלנו לבטא במלים, ולכם היא הקרובה אל התת-מודע. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלנו מוצפנים בתמונות, ריחות טעמים, צלילים ותחושות.

בבואנו לתת משמעות לדימויים ולחוויות, אנחנו קוראים למילים שלנו. המילים באות, נוגעות ומתוות את הסיפור שלנו בגל ממדיו: הרגשות שלנו, המחשבות שלנו, ההתנסויות והאמונות שלנו. הדיאלוג עם עצמנו ועם הסביבה מתרחב, כשאנחנו נחשפים לכל חומרי הנפש שלנו. העשייה והכתיבה יוצרות קרבה גדולה ומיידית לעצמנו. דרכן נפתחות לנו דרך לדעת את עצמנו מנקודה חדשה, מפרספקטיבה רחבה, וזו הזדמנות להתמיר סיפור מוקפא בסיפור חי. בין המילים והדימויים נוצר דיאלוג ער, מרתק ומרפא, וכשהנפש מתעוררת היא מביאה איתה את הכוחות, את הרצון ואת יכולת המימוש".

 מה למדת באופן אישי מאז שהתחלת להפעיל את הסדנאות?

רימון: הסדנה נולדה בעצם מתוך העבודה שלי עם אנשים על כתיבת סיפור חייהם. ראיתי שעצם התהליך, עצם העובדה שהם מספרים את סיפורם למישהו, יש לה אפקט מרפא מאוד. חייהם התמלאו עניין וחיות, לפעמים שמחה לפעמים עצב, אבל עניין וחיות. זה היה הטריגר לסדנה, אבל מה שלמדתי מתוך העבודה הוא שאם אנחנו יוצאים מהמטריקס, מהתבנית שכולאת אותנו, מהסיפור שלנו שהוא גם ספר, גבול, נפתח לנו ים של אפשרויות.

הפוסט הזה פורסם בתאריך בריאות נפשית של הקשיש, הפרעות נפשיות וקוגניטיביות, מיסגרות דיור. קישור קבוע.

סגור לתגובות.