מה לומדים בגיל המבוגר? -השנים הם צידה לדרך חלק ב'

רובנו, בהגיענו לתמצית השנייה של חיינו, חיים מתוך תחושה כי עוד שנים רבות לפנינו ו"כל דבר בעתו". אנו מתקשים לראות את הסוף ולקבל את העובדה שקיצנו בטוח ועלול להתרחש בכל רגע. רובנו מתחילים לגלות את החיים, רק לארח שגילינו את העובדה הבלתי מעורערת לגבי קיצו של אדם ולעיתים הגילוי מגיע מאוחר מיד.

פרופסור גוטמן בספרו "האם איחרתי את הרכבת?" טוען כי דווקא שנות הזיקנה יכולות להיות מלאות הזדמנויות שעד כה נעלמו מאיתנו. עוד הוא סובר שהזיקנה אינה מחסלת את כוח החיות של האדם, אלא מעצבת אותו מחדש ולכן, ניתן וכדאי להשתמש באותה האנרגיה שכוונה קודם לעבודה ותחומים אחרים, לדברים שעד כה לא התאפשר להם מקום בחיי היומיום.

הנשמה לעולם לא מפסיקה לצמוח

הגוף אמנם מזדקן ואף נחלש אך מה שמתחזק וגודל בעת הזו- היא הנשמה, החלק הרוחני שבאדם ולכן, מציאת משמעות עמוקה בכל מה שהוא עושה ומימוש עצמו, מסייעת לחזק ותחזק את הצד הרוחני כמו גם להתנהל בפרק חיים זה באופן מהנה ומספק.

מהי אותה משמעות? פרופסור אסא כשר מציע כי התשובות לשאלת המשמעות מהווה אתגר עובר האדם. הנטייה לחפש תשובות כשמתעוררות שאלות מגיעה מתוך האמונה שקיים פתרון כלשהו, אך פרופסור כשר מזמין אותנו להתענג על מה שהשאלה עושה לנו ולהמשיך לחשוב עליה ולהגיע באמצעותה לרבדים שלא אפשרנו לעצמנו להגיע אליהם בגילאים הצעירים יותר.

חלק מהאנשים אף מגיעים לתשובות, ועל פי ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות"), משמעות החיים אינה דבר שיש לחפש ולתור אחריו אלא היא טמונה בתוך כל אחד ונמצאת בכל מצב ומצב בחיים. פרנקל סבור כי אין אדם ממציא עצמו את פשר קיומו אלא רק חושף ומגלה אותו.

בזיקנתו, על האדם להשתמש במתנה הגדולה ביותר שקיבל- החופש הרוחני- ולשאוף לקבל את הנתון שפשר קיומו נמצא וטמון בו. כך יוכל להשתמש בתבונתו ובעיקר ברוחו, ולהתגבר על חולשות הגוף ועל האמונות הרווחות באשר לחולשה ול"חסר" בזיקנה, על מנת לחיות על פי אות המשמעות.

המשך המאמר בשבוע הבא

הפוסט הזה פורסם בתאריך בית אבות, חברה וזיקנה, משפט וזיקנה. קישור קבוע.

סגור לתגובות.