אז קחו צידה – השנים הם צידה לדרך חלק ד'

אטיים בחלק מדבריו של הסופר גבריאל גרסייה מרקס, אשר שלח מכתב פרידה לחבריו כשפרש מהחיים הציבוריים עקב בעיות בריאות: "אם אלוקים היה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש, חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי. הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים בחשבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב!….

לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזיקנה אלא עם השכחה. כל-כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים…

תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהב אותך, ושלעולם לא אשכחך. המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן. היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך. בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם לא יגיע, בוודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך, לחיבוק, לנשיקה, והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה."

המאמר באדיבות דליה נקר היא עובדת סוציאלית ומאמנת גמלאים, מנהלת גילמהות- מרכז לאימון וייעוץ לגמלאים ובני משפחתם

הפוסט הזה פורסם בתאריך בריאות נפשית של הקשיש, כללי, משפט וזיקנה. קישור קבוע.

סגור לתגובות.