התמודדות עם מוות-האם יש הבדל בין קשיש בבית לבין בית אבות או דיור מוגן

גורמים המנבאים חרדת מוות ומיתה בקרב זקנים בישראל

חוקרת בשם פנינה (פיצי) רון מבית-הספר לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדע, הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה,כתבה מאמר בנושא הנדון אשר פורסם בכתב העת "גרונטולוגיה לו (1) בשנת 2009. להלן סיכום המאמר הזה בשלב מאוחר יותר בע"ה אוסיף עליו נמקודת מבט יהודית.

יצויין כי נדונו במאמר זה שני מושגים הראשון חרדת המוות  והשני מיתה. המושג חרדת המוות מבטא את התהליך המתקיים עד למיתה ואילו מושג המיתה מבטא את המיתה עצמה,כלומר את החידלון והמוות.

גב' פנינה רון פרסמה מחקר בנושא כאשר אוכלוסיית המחקר כללה 217 זקנים, מתוכם 119 מתגוררים בקהילה ו-98 במוסדות (כ-65% מהנדגמים בקהילה היו נשים והשאר גברים, מהשוהים במוסדות היוו הנשים 72%, והשאר היו גברים). כל הנבדקים היו יהודים, דוברי עברית, ורואיינו פנים אל פנים בראיון שארך 25 דקות בממוצע.

ממצאי המחקר העיקריים מצביעים על קורלציה שלילית מובהקת וגבוהה בין משתנים תוך-אישיים (תחושת שליטה בחיים ודימוי עצמי) לבין חרדות המוות והמיתה. לא נמצאו הבדלים ברמות חרדת המוות והמיתה בין גברים לנשים וכך גם לגבי סגנונות המגורים השונים (בית אבות,דיור מוגן).

רקע מדעי

אנחנו חיים בעולם המתכחש למוות ומקדש את החיים. הפחד ממוות הוא אוניברסאלי, ובחברה המערבית מוות מהווה טאבו, והדיבור עליו נחשב כמדכא או אפילו חולני. עם זאת,בשל הפחד מפני הכחדה או כיליון, קיים עיסוק רב בנושא המוות, עיסוק שנועד לאפשר לשומעים לחוש נינוחים יותר עם המושג מוות ולתת מקום להתמודדות עם פחדים מהמוות.

            הגדרת מושגים מופשטים כגון 'חרדת מוות ומיתה' מהווה אתגר לחוקרים בתחום. הספרות המקצועית רואה בשני אלה מושגים רב-ממדיים. "חרדת מוות" הוגדרה על-ידי החוקר נימייר כאוסף של גישות כלפי המוות המאופיינות בפחד, באיום, בדאגה ובאי-נוחות. כמו גם בחרדה במוכן הפסיכו-דינמי: פחד עמום מפני גירוי לא ברור .

חוקרים הבחינו בין 'פחד ממוות' לבין 'פחד ממיתה'. הם הניחו כי חלק מהאנשים אינם מפחדים מהמצב של מוות, אלא מהתהליך (המיתה) – או להיפך. עם זאת החוקרים טענו כי שני המושגים אינם נבדלים זה מזה בצורה ברורה, אלא קשורים זה בזה.

הפחד מהמוות לפי בקר (1973 ,Becker), או כהגדרתו תחושת ה"אימה" מפני המוות, מלווה כל אחר מאיתנו, זהו פחד אוניברסאלי, והוא משמש מניע הראשי להתנהגות ולפעילות האנושית. פעילות זו מעוצבת ברובה כדי להתעלם מהפטאליות של המוות, דרך הכחשת העובדה שהמוות הוא גורלו הסופי הנמנע של האדם.

הספרות המקצועית בחנה את הקשר כין חרדת מוות ומיתה לבין מספר משתנים. בין המשתנים המוזכרים בשכיחות גבוהה בספרות המקצועית ניתן למצוא משתני רקע כמו: דת ורוחניות,מגדר, גיל,השכלה וצורת המגורים – מוסד לעומת קהילה .

משתנים כמו רמת בריאות סובייקטיבית, המשקפת את הדיווח של הפרט לגבי מצבו הגופני והנפשי, משתנים תוך-אישיותיים כמו דימוי עצמי המורכב מהמשתנה הערכה עצמית ומהמשתנה תחושת שליטה בחיים ובמצב  וכן משתנה של שביעות רצון מהחיים נמצאו כמשתנים העיקריים המשפיעים על רמות החרדה של זקנים מפני מוות ומיתה. מחקרה של החוקרת כרמל על אוכלוסיית הזקנים, חיזק את הממצאים הללו בטענה שככל שאנשים מדרגים עצמם גבוה יותר בממדים פסיכולוגיים-אישיותיים, כגון הערכה עצמית ושביעות רצון מהחיים, כך רמת החרדה שלהם מהמוות נמוכה יותר.

            גם לרשתות התמיכה של הזקן יש מקום מרכזי בכל הנוגע להתעוררותן או התפוגגותן של חרדות, בעיקר לנוכח העובדה שבגיל זה הצורך בתמיכה חברתית גדל ובמקביל מתמעטים מקורות התמיכה הבלתי-פורמאליים. מחקרים רבים עסקו בהיבטים שונים של הרשת החברתית בקהילה ובבתי אבות כמשפיעה על תחושת הרווחה של הזקן ומכאן גם על ירידה ברמת החרדות .

שיטת המחקר

אוכלוסייה ומדגם

אוכלוסיית המחקר נדגמה באזור הצפון של מדינת ישראל, כאשר מתוך שלושה בתי-אבות (בעיר גדולה. בעיר קטנה וביישוב כפרי) נדגמו 120 קשישים עצמאיים ותשושים מבחינת רמת התפקוד שלהם על-פי מבחן ADL, ומוגדרים "קבוצת המוסדות". הקבוצה השנייה, קבוצת "הקהילה" (130 זקנים), נדגמה מתוך רשימות קשישים החברים במועדוני הגמלאים באותם ישובים.

הדגימה נעשתה באופן אקראי: בקבוצת המוסדות (בתי-אבות בלבד ולא מסגרות של דיור מוגן) מתוך רשימות הדיירים העצמאים והתשושים (כ-380 דיירים) נדגם כשליש מכלל האוכלוסייה. לאחר בדיקת השאלונים נפסלו 22 שאלונים (9 שאלונים שלא מולאו עד הסוף עקב עייפות, והשאר עקב אי-יכולת לעמור במעמסה הרגשית).

בקבוצת הקהילה נדגם כשליש מהמשתתפים בשלושה מועדוני גמלאים באותם ישובים כצפון מדינת ישראל (כ-640 קשישים), ומתוכם נדגמה כחמישית מהאוכלוסייה. לאחר בדיקת השאלונים נפסלו 11 שאלונים מקבוצת הקהילה (אי-רצון מובע מפורשות להמשיך ולענות על השאלון). ן בסך הכול כללה אוכלוסיית המחקר 98 זקנים עצמאים ותשושים המתגוררים במוסדות, במחלקות עצמאים-תשושים, ו-119 זקנים במצה תפקודי דומה המתגוררים בקהילה. סך הכל במדגם נכללו 217 זקנים יהודים דוברי עברית.

הנדגמים במחקר רואיינו פנים-אל-פנים על-ידי החוקרת ושני סטודנטים לעבודה סוציאלית (לתואר מוסמך) שעברו הכשרה מיוחדת בכל הנוגע לחרדת מוות ומיתה. כל ראיון ארך בין 20 ל-45 דקות, וכל נדגם חתם על טופס הסכמה מדעת בתחילת הראיון.

נתוני הרקע של חברי שתי הקבוצות היו דומים מבחינה גיל, מגדר, רמת השכלה ומצב משפחתי: ממוצע הגיל בקבוצת הקהילה עמד על 74 , ואילו בקבוצת המוסדות היה הממוצע 76. מרבית המשתתפים בקבוצת הקהילה היו נשים (65%) אלמנות או ללא בן זוג (78%), ואילו בקבוצת המוסדות היוו הנשים 72% מכלל אוכלוסיית הנדגמים ורובן המכריע

אלמנות (84%). ממוצע שנות הלימוד בקבוצת הקהילה עמר על 11.5 ובמוסדות על 13.1 שנים.

ממצאים

יש מתאם שלילי מובהק ומתון נמצא בין משתנה הגיל למשתנה שביעות הרצון מהחיים ,גם לגבי הקשר בין המשתנה גיל למשתנה תחושת שליטה בחיים נמצא קשר שלילי מובהק ומתון ,לא נמצא כל קשר בין גיל הנדגם לבין רמת השכלתו ורמת התמיכה המשפחתית שלו. קשר חיובי חזק ומובהק נמצא בין המשתנה גיל למשתנה הערכה עצמית .

ניתן לומר כי ככל שגיל הנבדק עולה, כך יורדת חרדת המוות והמיתה שלו.(ההדגשה שלי-יד לקשיש)

לא נמצאו הבדלים מובהקים כלשהם בין המשתנה מגדר לבין המשתנים חרדת המוות וחרדת המיתה והמשתנה המשולב של חרדת מוות ומיתה. במחקר זה לא נמצאו לפיכך הבדלים כלשהם בין גברים זקנים לבין נשים זקנות בכל הנוגע לחרדת המוות והמיתה.

כמו כן, לא נמצאו הבדלים במשתנה חרדת המוות והמיתה בין נדגמים נשואים או החיים עם בן/בת זוג לבין נדגמים לא נשואים או חסרי בני זוג. ממצא זה מראה כי אין קשר כין הימצאותו או היעדרו של בן/בת זוג לבין רמות חרדת המוות והמיתה שחוו הנדגמים לפי המחקר הנוכחי.

לגבי ההבדלים ברמות חרדת המוות והמיתה בין נדגמים שהגדירו עצמם דתיים לבין אלה שהגדירו עצמם חילוניים, יש לציין כי התפלגות המשתנה "דת" נעה במחקר הנוכחי מחילוני למסורתי ודתי. לא נמצאו במחקר זה זקנים שדיווחו כי הם חרדים. יתרה מכך, רק מעטים מהנדגמים (3%) דיווחו על עצמם "מסורתיים", ולכן הוחלט להוציא את מספרם המועט של נדגמים אלה מהפרוצדורה הסטטיסטית הנוכחית של המבחנים ולהתייחס לשתי קבוצות בלבד; דתיים וחילוניים. נמצאו הבדלים מובהקים סטטיסטית במידת חרדת המוות בין החילוניים והדתיים במדגם (ההדגשה שלי-יד לקשיש). לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בין מידת הדתיות לבין חרדת המיתה וכין מידת הדתיות והמשתנה הכולל חרדת המוות והמיתה.

נושא המחקר העיקרי הוא השוואה של רמות חררת המוות, חרדת המיתה וחרדת המוות והמיתה בין גברים זקנים לנשים זקנות, ובין המתגוררים במוסדות לעומת המתגוררים בקהילה. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין שני סגנונות המגורים ולא בין שתי קבוצות המגדר בכל הנוגע לחרדת המוות, לחרדת המיתה ולמשתנה הכולל של חרדת מוות ומיתה. נראה כי הן סגנון המגורים, בין אם כקהילה ובין אם במוסדות. והן הזהות המגדרית אינם קשורים לחרדות המוות והמיתה בקרב הנדגמים במחקר הנוכחי.

            ככל ששביעות רצונם של הנדגמים מחייהם עולה, כך יורדות רמת חרדת המוות שלהם, רמת חרדת המיתה שלהם וחרדת המוות והמיתה כמשתנה כולל .

כאן ניתן לומר כי ככל שמידת ולהערכה העצמית של הנדגם גבוהה יותר, כך הוא מדווח על רמת חרדת מוות נמוכה

יותר, רמת חרדת מיתה נמוכה יותר  ורמת חרדת מוות ומיתה נמוכה יותר.

דיון

מטרת המחקר היתה לעמוד על ההבדלים כין זקנים – גברים ונשים – עצמאים או תשושים, המתגוררים בבתי אבות או בקהילה, באשר לחרדת המוות והמיתה שהם חווים.

אחת מהשערות המחקר הנוכחי גרסה כי חרדת המוות והמיתה בקרב זקנים המתגוררים בבית אבות תהיה גבוהה יותר מזו של זקנים המתגוררים בקהילה. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין זקנים המתגוררים בבתי אבות לבין זקנים המתגוררים בקהילה ביחס לחרדת מוות ומיתה. עם זאת, בספרות נמצאה רמת חרדה גבוהה יותר אצל זקנים הסובלים מבעיות תפקודיות-בריאותיות ואצל זקנים  השוהים במוסדות סיעודיים, ושכיחות גבוהה של דיווחים על רמות נמוכות של רווחה נפשית . עם ואת, ראוי לזכור שאורח החיים בבית אבות חושף את דייריו לחולי ולמוות כאירועים יומיומיים. הזקן בבית-אבות חווה סיטואציות של מיתה ומוות בתדירות גבוהה יותר מאשר הזקן בקהילה. אי לכך, מוות במוסד הוא אירוע צפוי, ומכאן שהסביבה המוסדית עשויה להיות סביבה רגישה פחות למוות. במאמר שסקר וערך מניפולציות סטטיסטיות של ארבעים ותשעה מחקרים בתחום חרדת המוות, מצוין כי חרדת המוות גבוהה יותר אצל דיירים  בבתים סיעודיים מאשר אצל דיירים במחלקות לעצמאיים או זקנים המתגוררים בקהילה, אך נסקרו רק ארבעה מאמרים שהתייחסו בצורה עקיפה לנושא. בנוסף לכך, במשתנה חרדת המוות נמצאו הבדלים אצל דיירים בבתי אבות על פי קבוצות גיל. דיירים שגילם עד 75 דיווחו על חרדת מוות גבוהה יותר מבני 75+.

אין הבדל ברמת חרדת המוות והמיתה בין קשיש בקהילה לבין קשיש במסגרת של בית אבות או דיור מוגן.

            מכל האמור לעיל עולה כי ממצאי המחקר הנוכחי מחזקים את הטענה בדבר היעדר הבדל משמעותי ברמות חרדת המוות, חרדת המיתה וחרדת המוות והמיתה שחווים זקנים המתגוררים  בקהילה לבין אלו שחווים הזקנים המתגוררים במסגרות מוסדיות כמו  בתי אבות,דיור מוגן.

ככל שמידת ההערכה העצמית של הזקן גבוהה יותר,כך הוא יחווה רמות נמוכות יותר של חרדת מוות ומיתה. ממצאים דומים התקבלו גם ביחס לקשר בין משתנה תחושת השליטה בחיים ובמצב לבין חרדת המוות והמיתה. ככל שאדם ממקם את עצמו גבוה יותר בתחומים שונים של תפקוד, כך הוא יחוש פחות חרדה ופחות תלות, ותחושה זו מסייעת בשמירח הערך העצמי שלו.

הסבר אפשרי נוסף לממצאי המחקר מציע תומר. לטענתו מרבית האנשים מפתחים ומשמרים אשליות חיוביות לגבי עצמם, עולמם והיכולת שלהם לשלוט במתרחש סביבם בהווה ואף בעתיד. אשליות אלו נובעות ממנגנוני הגנה, ולמעשה מראות על הסתגלות פסיכולוגית חיובית. ביחס לחרדת מוות, החוקר מצא כי אנשים מכירים בכך שמותם הוא בלתי-נמנע, אך רואים אותו כשייך לעתיד הרחוק, ולכן לא רלוונטי לקורותיהם בהווה. אשליות חיוביות בקשר למוות האישי מרמזות על מכנה אישיות בעל שליטה גבוהה. מחקרם  של ורגו ובסטל מצא כי אנשים בעלי חרדת מוות נמוכה יהיו בעלי נטייה לאוריינטציה ממוקדת בהווה. הרעיון התיאורטי של האשליות החיוביות מנבא כי חרדת מוות תימצא בקורלציה שלילית עם מיקוד שליטה פנימי ובקורלציה חיובית עם מיקוד שליטה חיצוני . בדומה לכך, נמצא כי לתחושת השליטה יש השפעה על הפחתת חרדת מוות. חרדת המוות היתה גדולה יותר אצל זקנים שחשו כי אירועים חיצוניים נשלטו על-ידי אחרים. נמצא גם כי  מימוש צרכים, כמי הצורך באוטונומיה וביחסים קרובים עם אהובים או אנשים משמעותיים, משפיע על הרווחה הנפשית של הזקן בבית אבות. מחקר נוסף שבחן את הנושא נערך בארצות-הברית. מחקר זה השווה בין דיירי בתי-אבות לדיירי דיור מוגן, ולא מצא הבדל בין שתי צורות המגורים באשר לרווחה הנפשית אצל זקנים .

כרמל (2001), במחקרה על אוכלוסיית הזקנים, טענה כי ככל שאנשים מדרגים את עצמם גבוה יותר בממדים פסיכולוגיים אישיותיים, כגון הערכה עצמית ושביעות רצון מהחיים, כך רמת החרדה שלהם מהמוות נמוכה יותר. במחקרים שונים אכן נמצאה חרדת מוות גבוהה כמנבאת מצוקה פסיכולוגית ורמת שביעות רצון נמוכה מהחיים בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות וכקשורה למצוקה נפשית ולשביעות רצון נמוכה מהחיים.

המשתנים המשפיעים על שביעות רצון הקשיש

ממצאי המחקר הנוכחי תואמים ממצאי מחקרים אחרים. כך לדוגמה, כמחקר שנערך בקרב זקנים מעל גיל 90, נמצא כי המשתנים שהשפיעו ביותר על שביעות רצונם מחייהם היו בריאות סובייקטיבית, קשרים חברתיים, השתתפות בפעילויות ואישיות יציבה מבחינה נפשית. לעומת זאת, סוג המוסד שבו מתגורר הזקן (בית אבות סיעודי או דיור מוגן) לא נמצא כמשפיע על שביעות הרצון מהחיים ועל חרדת המוות.

            במחקר הנוכחי נמצא שככל שגילו של האדם עולה, כך יורדת רמת שביעות רצונו מחייו. עוד נמצא קשר מובהק גבוה עם משתני חרדת המוות והמיתה, כך שככל שעולה גילו של הנדגם,כך הוא חווה רמות נמוכות יותר של חרדת מוות, חרדת מיתה וחרדת מוות ומיתה. ממצאי המחקר הנוכחי דומים לממצאי מחקרים אחרים הטוענים כי בני 60 ומעלה מדווחים על חרדת מוות נמוכה יחסית, הנטייה לדבר על מוות יותר מאשר על מיתה מאפיינת את כל הגילאים. עם ואת, דיון במיתה נמצא בשכיחות גבוהה יותר אצל קשישים. ההסבר אפשרי לכך הוא שהזקן עסוק ב"משימה" של הכנה לקראת המוות. יתכן שבשל הקרבה היחסית למוות, שואל הקשיש שאלות מעשיות ועסוק בשאלת ה"איך?" בנוגע לנסיבות מותו (תהליך המיתה). הסבר אפשרי אחר הוא שמשמעות המוות עבור הזקן  שונה ממשמעותו עבור אדם צעיר או בגילאי הביניים.

יש לזכור כי אוכלוסיית הזקנים מגוונת מבחינה גילאית. השוואה בתוך הקבוצה הזו מצאה כי באוכלוסיית הזקנים-מאוד רמת חרדה גבוהה יותר היתה אצל המשכילים יותר, ובאופן כללי, אוכלוסיית הזקנים כני 75+ דיווחו על רמת חרדה גבוהה יותר. חרדת מוות עשויה להיות מושפעת מתחושת הגשמה בתחום רכישת השכלה, זאת על פי החשיבות שמייחס הזקן להשכלה. קבוצת הזקנים המבוגרים נטו לנתח את הסיטואציות בצורה עקבית יותר תוך התייחסות מעטה יותר לצורת המוות ורבה יותר לתמות המשותפות לסיטואציות השונות. המשכילים נסו לנתח את הסיטואציות של המוות והמיתה בצורה גמישה, מובחנת ומותאמת יותר מאשר בני גילם המשכילים פחות. צורת הניתוח של המשכילים פחות היתה לא מותאמת ומלאת סתירות. מכאן שגיל והשכלה נמצאו קשורים לאופן שבו יגיב הפרט לסיטואציות של מוות או מיתה .

השפעת הרשת החברתית

מחקרים רבים עסקו בהיבטים שונים של הרשת החברתית בקהילה ובבתי אבות ובהשפעתה על תחושה הרווחה של הזקן.  הרשת החברתית מהווה מקור תמיכה וסיוע לזקן, כאשר בתקופה זו של חייו הולך וגדל הצורך בתמיכה חברתית, אך במקביל מתמעטים מקורות התמיכה הבלתי פורמאליים. לרשתות התמיכה של הזקן בקהילה יש מקום מרכזי, בעיקר לנוכח העובדה שהמגמה של הישארות הזקן בקהילה היא הקובעת בתכנון מדיניות הטיפול בזקן. למרות ריבוי המחקרים העוסקים במערכות תמיכה חברתיות בכלל ובאלו של התמיכה המשפחתית בזקן בפרט, מחקרים ספורים בלבד נעשו בכל הנוגע לקשר שבין התמיכה בזקן לבין חרדות המוות והמיתה שהוא חווה. במחקר הנוכחי לא נמצא קשר מובהק בין משתנה התמיכה המשפחתית לבין חרדת המוות, חרדת המיתה וחרדת המוות והמיתה. קרפנטר (2000 ,Carpenter) מצא כי הרווחה הנפשית של הזקן-מאוד אינה מושפעת מגודל הרשת החברתית או מתדירות האינטראקציות עם בני המשפחה, כי אם מהאופן הסוביקטיבי שבו הזקן תופס את התמיכה לה הוא זוכה. איכות הקרבה לחברים ומשמעותיים אחרים ברשתות החברתיות קושרה בצורה מובהקת לתחושת רווחה חיובית ולשביעות רצון מהחיים . יתרה מכך, נמצא כי דווקא תמיכה של בני קבוצת השווים מקושרת לרווחה נפשית (2000 ;,Carpenter). מכאן שלקבוצת השווים יש חשיבות והשפעה רבה על ההסתגלות והרווחה הנפשית של זקנים בבתי אבות.

השפעת צורת המגורים

            ההתייחסות לצורת המגורים של הזקן חשובה, מכיוון שהיא מתקשרת לשאלות המעסיקות את קובעי המדיניות החברתית העוסקת בזיקנה. מדיניות זו עוסקת בפתרונות המגוונים לזקן ובאיכות הטיפול שהוא מקבל, והעיקרון המנחה אותה הוא כי הטיפול בזקן צריך להוות יותר מאשר מענה לצרכים רפואיים וכי במערך הטיפול יש לכלול גם ניסיון להפחתת המצוקה הפסיכולוגית המתקשרת לסוף החיים, דהיינו למוות ולמיתה (1997-8 ,Neimeyer).

המשתנים האישיותיים והתוך-אישים חוזרים ועולים בכל אחד מהמחקרים העוסקים בחרדת המוות והמיתה, כמו גם במחקר הנוכחי. קיימת סבירות גבוהה כי משתנים אלה הם הקשורים בקשרים המובהקים והמשפיעים ביותר  עם חרדות המוות של אנשים נוטים למות בכלל ושל זקנים בפרט. ההתמודדות עם חרדת מוות קשורה למנגנונים של הדחקה והכחשה. לטענתם, אם האדם אימץ לעצמו מנגנונים של ההכחשה והדחקה, הדבר יאפשר לו להתמודד עם האיום של המוות ולהפנות את תשומת ליבו לדאגות חיים אחרות.

אולי ישכחו אותי

השערת מחקר איכותני  שנערך בארצות-הברית היתה כי קיימים משתנים אחרים הקשורים לחרדת מוות ומיתה ומשפיעים עליה. המחקר בחן קבוצה טיפולית של זקנים בבית-אבות שעסקה בנושא של חרדת מוות ומיתה וניתח את התכנים שעלו בקבוצת הזקנים. החוקרים מציינים כי הנושא שבלט כמעסיק ביותר את הזקנים, היה הפחד מכך שישכחו אותם, ולא הפחד מפני המוות הגשמי ו/או המיתה .יתכן לפיכך שזקן בסוף ימיו מעוניין לדעת שייזכר לאחר מותו אצל קרוביו חבריו, שישאיר אחריו חותם. והידיעה הזו מובילה להשלמה עם המוות ומכאן לרמות חרדה נמוכות. אריקסון ועמיתיו (1986) ציינו כי השלב השמיני והאחרון במהלך חייו של אדם ,מביא אותו לעסוק במימוש ובהשלמה עם החיים,פתרון מוצלח  של שלב זה,מצמצם את הפחד מפני המוות.

נראה כמו כן כי אדם זקן אשר חווה והתנסה בחייו ומגיע לזקנתו עם תחושת השלמה וסיפוק מאתגרי חייו,יחווה רמות נמוכות יותר של חרדת מות ומיתה.

הפוסט הזה פורסם בתאריך בית אבות, בריאות נפשית של הקשיש, חברה וזיקנה, כללי, מיסגרות דיור. קישור קבוע.

סגור לתגובות.