הגיל השלישי ושומרי הזיכרונות חלק ג'

מוזר לכתוב כתבה על קשישים כאשר עשר שנים כמטפל מוכיחות לי שקשיש זאת הגדרה מנטלית מאוד.

יש כאלו שבגיל 60 פלוס כבר מתחילים להתנהג בלאות ודיברום כבד, לעומת זאת יש לי מטופל בן 82 שהוא בכושר נפלא, חד מוחין כתער, וחברהמ'ן לא נורמלי. אני נוהג לנזוף במטופלים בני פחות מ-75 שקוראים לעצמם זקנים. אצלי עד גיל 75 זאת מחלקת נוער, כך אני משיב להם.

מה שקובע את תפיסתו של האדם לגבי התנהגותו בהתאם לגילו זאת החברה שבה הוא חי. אם אדם מסתובב עם אנשים המבוגרים ממנו בגיל ומוגבלים פיזית יותר, תהליך ההזדקנות שלו יהי מהיר יותר. לכן עצתי למטופלים היא להיות מעורים בכמה שיותר חוגים ופעילויות שיש בהם צעירים (לא, אין צורך להירשם לנוער העובד או לצופים).

הגיל המתקדם מציב אתגרים פיזיים ומנטליים רבים (בז'רגון ההוליסטי לא אוהבים את המילה בעיה, לכן משתמשים במילה אתגר). שוק הרפואה המשלימה ושיטות התנועה המזרחיות מאפשרים לנו ליצור מרחב חדש של שיפור איכות החיים של בני הגיל השלישי פלוס.

זקני השבט בתנועה

ארבעים קשישים, בעקר נשים, יושבים במעגל לפני ארוחת הצהריים באמצע חדר האוכל ומתחילים לעשות ביחד צ'י-קונג. התימניות שבחבורה חוזרות אחרי שמות של תנועות במנדרינית מתובלת בתימנית. הרומן שלי עם קשישים החל לפני כשבע שנים, כאשר התחלתי ללמד צ'י-קונג בישיבה במועדון קשישים. את תרגילי הטאי-צ'י והצ'י-קונג המרתי לתרגילי תנועה ונשימה בישיבה. מסתבר שהמשתתפים אהבו את התרגילים האלו. פעמיים בשבוע הם היו מחכים לשלב התנועות עם הנשימה. "עדיף להקדיש 10% מהחיים לאיך להיות בריאים מאשר להיות חולה 10% מהזמן," אומר משפט סיני עתיק. כל מי שמבקר בסין מספר בפליאה על האנשים בגנים אשר מתרגלים טאי-צ'י על הבוקר. הפליאה האמיתית איננה בשל הטאי-צ'י, אלא לנוכח ההתמדה והמסורת. במסורת הסינית יש משמעות רבה להתמדה. כאשר הסינים הבינו לפני מאות רבות של שנים שהטאי-צ'י מחזק את הגוף, הם אימצו אותו כהתעמלות בונה עצם, מחזקת שרירי ומונעת מחלות. הראיה לכך היא שישי בית חולים בסין שמרפא אנשים מסרטן בעזרת תרגילי טאי-צ'י (על כך מפורט בספרו פול דונג על טאי-צ'י וצ'י-קונג). הנגישות למסורות הללו עדיין איננה בשיאה ודרושים מורים נוספים שיעבדו בכל המרכזים בארץ.

המשך המאמר בשבוע הבא

הפוסט הזה פורסם בתאריך בית אבות, דיור מוגן, כללי. קישור קבוע.

סגור לתגובות.